<h1>סמ"ג עשין סימן ע'</h1>
<h2>דף מד:</h2>
מי שיש לו עדים שמסר ממון חבירו בעניין שהוא ראוי להתחייב ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר טוען כך וכך הפסידני והמוסר כופר במה שטענו אם תפס הנמסר אין מוציאין אותו מידו אלא נשבע בנקיטת חפץ וזכה במה שתפס ואם לא תפס אין מוציאין מיד המוסר אלא בראייה ברורה (ע"פ רמב"ם חובל ומזיק פ"ח ה"ז ע"ש) שהרי בפרק הכונס (ס"ב א') בעי אמימר אם עשו תקנת נגזל במסור לישבע וליטול אם לא ונשאר בתיקו. ושוין ר"ח ורבינו משה ורש"י שכמו דתיקו דאיסורא לחומרא מכל וכל כך כל תיקו דממונא לקולא מכל וכל ולא כדברי רב האי גאון שפירש יחלוקו ועוד שאין הלכה כסומכוס כאשר בארנו בנזקי קרן בספר זה (עשה ס"ו—ס"ז דף קמ"ה ב' בד"ו [הו' בב"ק דף מ"ו א']) שהרי שמואל בפרק הפרה (מ"ו א') ורב נחמן בפרק השואל (עי' ב"מ ק"ב ב') אין סוברים כמותו, ועוד כי אף סומכוס אינו אומר דבריו כי אם בספק שראוי להסתפק כי ההיא דשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם קודם שנגחה ילדה או לאחר שנגחה ילדה שאף לבעלי דינין הדבר בספק (ב"ב ל"ה ב' ותד"ה דררא). מתוך שמועה זו פוסק ר"ח דהלכה כמ"ד בפרק הגוזל אחרון (ב"ק קי"ט א') ממון מסור אסור לאבדו ביד. ומפרש רבינו יעקב (ס"ב א' תד"ה עשו) זאת הבעיא דמיירי כשהמסור מכחיש הנמסר דומיא דנגזל בשבועות (מ"ד ב') שהגזלן דומה שמכחישו אבל אם אין יודע המסור כמה ואומר זה הכיס שלקח האנס שמא עפר היה בו ישבע הנמסר כמה הפסידו ויטול. (ומפרש) [ו]רבינו יצחק [מפרש] (בתו' שם) זו הבעיא מיירי אפילו אין המסור יודע כמה דומיא דתקנת נגזל באשו שנזכר למעלה שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק, וכיוצא בזה הוא דמבעיא ליה שיעשו תקנה או לא.
קנס קנסו חכמים לאלו השוטים בעלי זרוע שיהא הנחבל נאמן ונשבע בנקיטת חפץ שזה חבל בו [חבל זה] ונוטל מה שראוי לו והוא שיהיו שם עדים, כמו ששנינו בפרק כל הנשבעין, כיצד היו שני עדים מעידים אותו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול ולא ראוהו בעת שחבל בו והוא אומר לא חבלתי בו והלה אומר אתה חבלת בי הרי זה נשבע ונוטל (רמב"ם חובל ומזיק פ"ה ה"ד), ומפרש שם (מ"ו ב') בד"א כשהיתה המכה במקום שיכול לעשותה בעצמו אבל עלתה לו נשיכה בגבו וכיוצא בו הרי זה נוטל בלא שבועה. הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול, אבל אם לא היו שם עדים כלל והוא אומר חבלת בי והוא הודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובבשת וריפוי על פי עצמו לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועת היסת, ולמה משלם אדם שלשה דברים אלו על פי עצמו שהשבת והריפוי ממון הוא ואינו קנס שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו והבשת לא הגיע לו אלא בשעה שהודה לפנינו שהוא חבל [בו], שהנחבל שלא ראוהו שחבל בו אדם אין לו בשת והודאתו בבית דין הוא שביישה אותו, נמצאת למד שאין הפרש בבשת בין בשת המגיע לו אם חבל בו בפני אחרים ובין בשת המגיע לו [על] (בעת) שהודה בפני אחרים שחבל לפיכך משלם אדם בשת על פי עצמו (רמב"ם שם הל' ו'—ח' ע"ש ובמ"מ) ואינו משלם קנס ובעניין זה שנינו בפרק אלו נערות (כתובות מ"א א') האומר פתיתי בתו של פלוני משלם בושת ופגם על פי עצמו ואינו משלם קנס.
